לצאת לעבודה בזמן.

להגיע בזמן.

זו בקשה מוגזמת ?
זה כל מה שדלית מבקשת.

איך לא לאחר בבוקר?

דלית היא מורה מחנכת בכתה א'.
כל בוקר מחכים לה 28 תלמידים בכתה,
מה שאומר שאסור לה לאחר לעבודה.

דלית היא גם אמא ל-3 ילדים,
ולא כל בוקר היא מצליחה לצאת בזמן לכיוון העבודה.
מה עושים?

על דעת עצמה, דלית בחנה את הבעיה.
מהר מאוד גילתה שהבת האמצעית שלה
היא המעכבת האמיתית.
לא בכוונה, פשוט זו דרך ההתנהלות שלה בבוקר.

ילדה שמנהלת את כולם

מה עושים עם זה ?

פנתה אלי ובקשה את עזרתי.

בזכות דלית התאפשר לי להכיר את יולי (בת 7.5).
הטמפרמנט שלה כבש אותי כבר במפגש הראשון.
היא בלטה באופן חד משמעי במפגש המשפחתי.
החוכמה וה "פלפל" שלה המחישו את האסרטיביות והבטחון העצמי
לצד פינוק רב ושמחת חיים.

בהמשך הכרתי אותה כילדה שיודעת מתי "לעגל פינות",
מנתחת מצבים בצורה מדהימה ובוגרת
וחושבת מספר צעדים קדימה. ממש לא אופייני לגילה.

בכל מה שגיליתי– השתמשתי במפגשים שלנו.
כששחקנו – שתלתי רמזים להתנהגות אחראית,
כשסיפרה לי על אירוע בבית הספר –
עודדתי אותה למצוא מספר הסברים לכל מקרה.
בכל יצירה שעשתה –
שיקפתי לה את היכולת שלה לחשוב כמה צעדים קדימה.

המחשתי לה את יכולתה "לנהל" את המשחקים.
לימדתי אותה להיות רגישה ולהשתמש בזה בלי לפגוע באחר.
התוצאות הגיעו במהרה.

כשהגיע זמננו להפרד, הפרידה היתה לה קשה.

אחיה (בן 10), שחיכה בסבלנות שתסיים את הביקורים אצלי,
הסביר שעכשיו תורו.
יולי התנגדה ובחרה לא לאפשר לו להגיע לבד.
(מנהלת קטנה, כבר אמרנו?)

"רק איתי אתה הולך לאסתי", אמרה באסרטיביות.
היא הסבירה לו שהיא כבר מכירה את הכל
ותוכל לעזור לו, כך יהיה לשניהם כיף.
הוא הסכים.

במפגשים המשותפים עבדנו על שיפור היחס של אחד לשניה ובעיקר של אחת לשני.
דיברנו על סבלנות וקבלה של האחר, כיבוד רצון האחר ועוד.

וזה מה שכתבה לי דלית כשנפרדנו: