האמת היא ש…

פגשתי ילדה נבונה (בת 7) שכל משפט שלה התחיל במילים:

האמת היא ש…

באמת?

היה לי ברור שהיא שמעה את זה באיזה מקום,
מאיזה דמות משמעותית בחייה. מישהו שהיא מעריצה או אוהבת.

היא אימצה את צורת הדיבור הזו כי זה נראה לה בוגר, אולי אחראי אפילו.

שאלתי אותה: "מה זה אומר כשאת אומרת: האמת היא … ?"

היא חייכה והרגישה במבוכה.
"את יודעת!",   היא אמרה.

עניתי:  "לא. אני לא יודעת.
כשאני שומעת שאת אומרת: האמת היא… אני חושבת ש- עד עכשיו לא אמרת אמת.
ועכשיו את מתחילה להגיד את האמת וכל האמת".

היא פערה פה. הביעה את הפתעתה.
המשכתי: "אם את רוצה שיתיחסו בכבוד לדברים שאת אומרת,
לא כדאי לבטל אותם במילים כאלה. זה כאילו אמרת:
עזבי את כל מה שאמרתי עד עכשיו. עכשיו אני אומרת לך את האמת".

באותו יום שמעתי עוד 3 פעמים את צמד המילים הללו.
ומאז – הפסיקה להשתמש בהם !

שקפו לילדים מה משמעות המילים בהן הם משתמשים.

זה ישפר את השפה וההתבטאות שלהם!