הכל בגלל סבתא. היא טורקת את הדלת הכי חזק, ואי אפשר לפתוח אותה !
כך תיאר לי נועם (שם בדוי, בן 6.5) את החוויה שלו כשננעל בבית עם סבתו למספר דקות.
דקות שנראו לו נצח.
סבתא שראתה אותו באותו רגע, תיארה אותו כמי שנלחץ ונכנס לפניקה.
לא נשאר לבד
מאז הוא לא הסכים להיות לבד בבית, לא נשאר לבד בחוגים וגם לא בימי הולדת.
בנוסף, הוא הפך עצבני ולא רגוע בבית ובבית הספר.
כשנפגשנו, מייד כבש אותי בחיוך גדול וטבעי, במרץ ובאנרגיה, בתגובות שנונות ובביטחון עצמי.
הוא התבטא ביצירה, בציור ומעל הכל – בדיבור קולח, שפה עשירה ותיאורים נפלאים.
"בקלות הוא מצליח לעשות שינוי",
חשבתי לעצמי ולא ידעתי כמה צדקתי.
מספר שעות לאחר המפגש הראשון איתו, כתבה לי אימו: "נועם הסכים להשאר לבד בג'ודו היום "
והוסיפה "הוא הלך לחבר ואמר שהיה כיף".
זו הייתה התחלה נפלאה…
לפני המפגש הבא, בקשה אימו של נועם לגעת בנושא נוסף: התנהגות בכתה.
זה נושא אחר, אמרתי: " לפני כן – איך עבר השבוע?"
"בסדר גמור", ענתה, "הוא נשאר לבד בחוגים ואפילו פעם אחת לבד בבית".
מה אתם אומרים ? הצליח ?
