חופשה, מועקה ואינסטגרם

"כל החופש יש לי מועקה", אמרה והניחה ידיה על אזור הלב.

המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה: היא רק בת 13!"
״מועקה?״ שאלתי…

היא הוסיפה ואמרה שלעיתים זה קורה לה.
כל הבדיקות הרפואיות בסדר, אבל זה עדין קיים.

בקשתי שתסביר למה הכוונה.
היא לא ממש ידעה להסביר.

נשימות להרגעה

בקשתי שתיקח כמה נשימות עמוקות, כמו שלימדתי אותה.
היא לקחה 5 נשימות עמוקות, אחריהן חייכה ונראה היה שהוקל לה.

"אני לא מאמינה.
עזרת לי. זה נרגע" אמרה.

"אבל זה לא נעלם", אמרתי.
"בואי נדבר על זה.
את יכולה לתאר לי מה הרגשת קודם?", שאלתי.
היא לא ענתה.
ניכר היה שהיא מחפשת את המילים המדויקות.
אפשרתי לה למצוא את התיאור המתאים.

לחץ בחזה

פתחה ואמרה. "משהו כאילו דוחף אותי מבפנים.
זה גורם לי חוסר נוחות.
כאילו משהו לא בסדר איתי", התפתלה בתיאור.

"מתי זה קורה לך?", התעניינתי.
היא לא מיהרה לענות,
וכשענתה אמרה:
"בזמן האחרון. במהלך החופש.
אני חושבת שזה קורה בעיקר כשמשעמם לי.
כל מיני מחשבות רצות בראש,
מחשבות מדאיגות.
על חברות שלי,
על זה שאני לבד,
שאין לי מה לעשות עכשיו,
שכל החברות שלי מבלות ואני בבית…"

אחרי שתיקה קצרה, הוספתי: "ומה עוד?"
שוב שתיקה, ואז: "זהו זה. זה העיקר.
נמאס לי לראות שכולן מבלות ונהנות.
למה רק אני בבית?"

"ואיך את יודעת שהן מבלות ונהנות?"

"הן מעלות תמונות באינסטגרם,
יש להן הרבה לייקים ותגובות 'איזה כיף לך', וכאלה".

בהמשך השיחה הסברתי שלא כל מה שיש באינסטגרם וברשתות החברתיות האחרות הוא האמת.
היא ידעה את זה, ובכל זאת
מצאתי לנכון להזכיר ולהדגיש זאת.

דיברנו על כך ש"ההצגה של כולם חייבת להימשך".

העמדת פנים היא דבר מקובל היום.

לצד כל חיוך ותמונה שמוצגים ברשת
יש גם רגעים של כאב שלא בתמונה.
יש גם רגעים של חוסר מעש וחוסר עניין.
יחד הסכמנו שיש הרבה FAKE  ברשת,
הרי לא יתכן שכולם רק מבלים ונהנים.

אף אחד לא מספר הכל

לא עצרתי בזה, ושאלתי אותה:
"מה את עשית בחופשה שלך?"

"לא יודעת…", לחשה.
ומייד החלה למנות:
"הייתי ב SUMMER SCHOOL בלונדון,
אחרי זה הייתי בקיטנת גלישה,
ולפני שבוע היינו באילת,
אה… ובהתחלת החופש הייתי במחנה של הצופים"
והלכתי עם חברות לים ולקניון ולהסתובב בתל-אביב…",
חיוך עלה על פניה.
"עשיתי הרבה דברים" היא אמרה.

"וצילמת הכל לאינסטגרם?" שאלתי.
"לא, מה פתאום?!", נבהלה.
"אני לא רוצה שיפתחו עלי עין.
לא כולם יכולים לעשות את כל זה,
אני לא רוצה שיקנאו" סיימה בלחש.

שתקתי, ולא הוספתי מילה.
היא הביטה בי בביישנות וחייכה.
"תודה שהזכרת לי".

כלים להתמודדות

"בואי נזיז את המועקה שבלב,
נפנה את המקום לטובת הרגשות והזיכרונות הטובים", אמרתי.

השלמתי את המפגש בדמיון מודרך, כזה שמתאים רק לה.
זה השאיר לה טעם טוב בפה וזיכרונות נעימים בלב.

"אני מציעה שתכיני לעצמך מחברת מיוחדת.
מחברת זיכרונות וחוויות.
תוכלי לכתוב בה כל מה שאת עושה,
בלי שאחרים יראו את זה.
רק את", הצעתי.

"תוכלי להביט במחברת מתי שתרצי,
להזכר ולהנות מחדש,
וגם להעלות את מצב הרוח שלך, אם צריך", הסברתי.

היא נתנה בי מבט מופתע.

למחרת בבוקר כתבה לי בווצאפ:
"התעוררתי עם חיוך והרגשתי שהלב שלי מלא בזיכרונות טובים.
החלטתי לקבל את העצה שלך
ואני אתחיל לכתוב לעצמי כל יום משהו שעשה לי טוב
ואיך נהניתי היום"
"אולי אבקש מאימא שנלך לקנות מחברת יפה במיוחד בשביל זה",
הוסיפה.

"מעניין לראות איזו מחברת תבחרי לזיכרונות הטובים", עניתי.

בערב שלחה לי תמונה של מחברת עם כריכה צבעונית ועליזה.
שמחתי לראות מה בחרה.

מה לדעתכם היה על כריכת המחברת?